פסק-דין בתיק ב"ל 51510-02-13

1.         לפניי ערעור על החלטת ועדת עררים לקביעת דרגת אי כושר, אשר התכנסה ביום 31.1.13 וקבעה למערער דרגת אי כושר בשיעור 65% מתחולה מיום 9.5.09.

2.         המערער טוען בהליך זה, כי הינו זכאי לדרגת אי כושר בשיעור של 75% לפחות, וכן טוען כי מועד תחולת אי הכושר כאמור, היה צריך להיקבע משנת 2008, בהתאם למצבו הרפואי אותה עת, ולא כפי שנקבע ע"י הוועדה.

3.         המערער מוסיף וטוען כי הגם שהועדה מציינת כי הוא יכול לעבוד במשרה חלקית, עבודה קלה בישיבה שאינה דורשת שמיעה תקינה ועם אפשרות לארוחות סדירות, הרי שהלכה למעשה "אין עבודה כזאת" כטענתו, "בוודאי לא במקצועי ולא כעצמאי".

4.         ביום 11.4.13 התקיים דיון בערעור במעמד הצדדים. המערער חזר על נימוקי הערעור, בעוד שהמשיב טען כי יש לדחות את הערעור, בהעדר פגם משפטי בהחלטת הועדה. לטענת המשיב, מדובר בהחלטה מפורטת ומנומקת, לאחר שנשמעו תלונות המערער בפני הוועדה, אשר היתה מודעת לגילו ולליקויו הרפואיים. בכל הנוגע לדרגת אי הכושר, טען המשיב כי הדרגה שנקבעה בשיעור של 65% משקפת נאמנה את מצבו של המערער. בכל הנוגע למועד תחולת דרגת אי הכושר, ציין המשיב כי הואיל והתביעה לנכות כללית הוגשה ביום 9.5.10, הרי שמועד התחולה שנקבע למערער - 9.5.09, הינו נכון ומקסימלי.

דיון והכרעה -

א. רקע קודם רלוונטי:

5.         לאחר הליכים משפטיים שונים, אותם ניהל המערער ביחס לשיעור נכותו הרפואית ומועד תחולתה, ניתן פסק דין ע"י כב' הנשיאה שפר ביום 14.10.12, אשר החזיר את עניינו של המערער לועדה רפואית לעררים, לצורך בחינה מחודשת של מועד תחולת הנכות בגין פריט הליקוי שעניינו סכרת עם סיבוכים.

6.         ביום 9.12.12, קבעה הועדה הרפואית לעררים, אשר התכנסה בהתאם להוראות פסק הדין האמור, כי אכן יש לקבוע את מועד תחולת הנכות בגין סכרת עם סיבוכים למועד מוקדם יותר. הועדה תיקנה את מועד תחולת פריט הליקוי האמור המקנה 65%, וקבעה כי חל מיום 1.12.08.

ב. ההחלטה מושא הערעור שלפנינו:

7.         ועדת העררים לקביעת דרגת אי כושר, אשר התכנסה ביום 31.1.13, היתה מודעת להחלטתה האחרונה ועדכנית של הועדה הרפואית לעררים לעיל, לעניין מועד תחולת הנכות, שכן ציינה את הדברים באופן מפורש בפתח פרוטוקול הדיון שהתקיים בפניה.

8.         יחד עם זאת, בחרה ועדת העררים להתבסס בין היתר על חוו"ד פקידת שיקום מיום 29.5.12, אשר ניתנה קודם שינוי מועד תחולת הנכות בגין סכרת עם סיבוכים. פירושו של דבר, כי לא עמדה בפני הועדה חוות דעת מלאה מטעם פקידת שיקום, אשר אמורה היתה לתת דעתה ביחס לתקופה שבין 1.12.08 (מועד התחולה החדש) לבין מועד התחולה הקודם אשר נקבע לשנת 2010. בכך, למעשה, נפל פגם משפטי, המצדיק החזרת עניינו של המערער לועדה, על מנת שתונח בפניה חוו"ד משלימה מטעם פקידת השיקום, המתייחסת לתקופה הרלוונטית של נכויותיו הרפואיות השונות, כפי שנקבעו שנקבעו ביום 9.12.12.

9.         אולם, עיון בהחלטת הועדה לעררים מלמד כי אין מדובר בפגם המשפטי היחיד. ועדת העררים מציינת בפרוטוקול, ביחס למועד תחולת אי הכושר, את הדברים הבאים:

"מעיון במסמכים שבתיק, התובע הגיש תביעה חדשה לנכות כללית ב-9.5.10. לפי סעיף 296(א) ו-(ב) ניתן לשלם גימלה עד 12 חודשים שקדמו להגשת התביעה דהיינו במקרה זה מ-9.5.09. המועד בו קבע פקיד התביעות את תחולת תשלום הגימלה. ועל כן, הועדה לא מוצאת בסיס חוקי לשינוי תאריך זה".

10.       החלטת הועדה כמפורט לעיל, לוקה בטעות משפטית שכן הועדה חורגת מסמכותה ומביאה בחשבון שיקוליה, את הפן האופרטיבי מבחינה כספית, כפי שצפוי להתקיים לדעתה, זאת במקום להפעיל את שיקול דעתה המקצועי ביחס למועד תחולת אי הכושר, תוך הותרת ההחלטה בדבר הפעלת סע' 296 לחוק, אם לאו, בידי הגורמים המוסמכים לכך בנתבע.

11.       לעניין זה יובהר כי, החלטת ועדת העררים לקביעת דרגת אי כושר, צריכה להביא בחשבון את עמדתה המקצועית ביחס לסוגייה זו, ותו לא.

בדיוק באותה מידה שבה החליטה הועדה הרפואית לעררים, חודש וחצי קודם לכן, להעניק למערער נכות בשיעור 65% בגין סכרת עם סיבוכים, בתחולה מיום 1.12.08, מבלי להידרש לעובדה כי תביעתו לנכות כללית הוגשה רק ביום 9.5.10, כך גם ועדת העררים לקביעת דרגת אי כושר, נדרשת לבחון את כושרו של המערער בתקופות הרלוונטיות לתקופות הנכות שנקבעו ע"י הועדה הרפואית. סוגיית תשלום הגמלה אינה מעניינה של ועדה רפואית באשר היא, אלא נתונה להחלטת פקיד התביעות בנתבע, וכפופה לביקורת שיפוטית של בית הדין, בהליך משפטי שונה מן ההליכים הננקטים בהליך זה.

12.       לפיכך, הערעור מתקבל.

עניינו של המערער יוחזר לועדת העררים לקביעת דרגת אי כושר,על מנת שזו תפעל לקבלת חוו"ד עדכנית מטעם פקידת השיקום. לאחר מכן תשקול הועדה את עמדתה מחדש, הן בנוגע לשיעור דרגת אי הכושר והן בנוגע לתחולתו, ללא כל קשר למועד בו הגיש את תביעתו, ובהתעלם מאפשרות יישומו של סע' 296 לחוק, אשר אינו רלוונטי להחלטת הועדה.

13.       בנסיבות העניין - אין צו להוצאות.